בית זו בסך הכל קופסא שגרים בה

ב

בעיקר כאן בארה״ב – רוב הבתים הם סוג של ארגז עץ גדול עם חלונות ודלתות. מי אמר ״הבית של יעל״ ולא קיבל? ולמרות זאת, אנחנו רוצים לקנות כאן בית. יש לנו איזה קטע עם נדל״ן כנראה. בעיר המחירים גבוהים מדי, בעיקר בשכונה היוקרתית שאנו גרים בה כרגע. אז החלטנו אחרי המון ״יאללה, בוא נעבור לאיסט סייד, מה כבר יכול להיות?״ והרבה – ״אולי בעצם נשאר בסיאטל? מה רע לנו כאן? יש לנו אחלה נוף ים מהחלון וחברים ולילדים טוב בבית הספר״ וגם קצת – ״אבל כדאי להתקרב לעבודה שלך כי הנסיעות האלה ארוכות מדי ועדיף שתבלה איתנו בבית ולא בדרכים״ ואפילו טיפה – ״יהיה מגניב בבית משלנו עם גינה, כלב, חתול, מטבח אמיתי ועוד איזה חדר שינה או שניים, שיהיה איפה לארח״.

אז התחלנו לחפש. האמת היא שאנחנו מחפשים באינטרנט כבר כמה חודשים, אבל כיוון שרק לאחרונה נעשינו רציניים בעניין (ואפילו כבר יש לנו מתווך והלכנו לבדוק מה מצבנו בבנק והכל) סוף סוף יצאנו לשטח לראות בתים. הפוסט הזה יתמקד בעיקר במצב הבתים בשוק – שלפי מה שנראה כרגע – הוא לא ממש מזהיר. התקציב שלנו לא גבוה יחסית לשוק המשוגע כאן, אבל גבוה עבורנו.

אז עלינו על כביש 520 והגענו לשכונה פרברית מאוד בעיר הפרברית החביבה – קירקלנד. הבית הראשון נראה כאילו הוא דורש שיפוץ רציני בתמונות, אבל יחסית לגודל הבית + גודל השטח המחיר שלו די הגיוני. אז הלכנו לראות מקרוב כמה שיפוץ הוא צריך. בגדול, לשפץ כאן זה לא כל כך קשה ויש דברים שאפשר לעשות לבד בקלות יחסית, אבל הבעיה שהחומרים יקרים (להחליף מטבח יקר יותר מבישראל ואיכות החומרים ירודה יחסית לישראל). הכי הפריע לי בבית – מעבר לשיפוץ רציני שחובה לעשות – לא היתה יחידת הורים וכל חדרי השינה היו די קטנים. אני לא מוכנה לוותר על מיטת קינג סייז, ויתרתי עד כה. לא עוד. Haven't the Jewish people suffered enough? ובתכלס, המחיר של הבית הוא המחיר המקסימלי שאנחנו יכולים לשלם על בית ופשוט לא יישאר לנו כסף לשפץ. איקס ראשון.

520
האם אנחנו מוכנים לעבור לצד השני של הגשר?!

הבית האדום היה נחמד יחסית, די ישן (כמו כל הבתים שמוצעים למכירה בתקציב שלנו) המטבח דרש החלפה אבל אפשר היה להשתמש בו במשך תקופה ולא דרש שיפוץ מיידי. לפני שנים ספורות בעלי הבית הרחיבו את הקומה התחתונה על חשבון הגינה והוסיפו יחידת הורים ענקית עם מקלחון גדול ו-2 חדרי ארונות ענקיים. המון שטח שלא נוצל היטב לטעמנו ומי בכלל צריך 2 חדרי ארונות כל כך גדולים? בחדר ארונות אחד אני יכולה להכניס את כל הבגדים של כולנו ועוד יישאר מקום 🙂 מלבד זאת, הסלון היה די קטן ולא היה ממש מקום לשולחן אוכל. חדר שינה נוסף בקומה התחתונה היה סביר בסה״כ. הקומה העליונה היתה מוזרה מאוד ועשתה לי צמרמורות של גועל, גם על הבית הזה עשינו איקס.

הפעם השניה שהלכנו לראות בתים היתה עם אמנון המתווך שלקח אותנו ל-3 בתים שביקשנו ממנו לראות. עוד לפני הכניסה לבית הראשון ידעתי שזה לא יעבוד בינינו. הבית נמצא על כביש ראשי מאוד רועש ומתחת לקוי מתח גבוה (על רעש אין ויכוח אבל על מתח גבוה אין מספיק מידע לכאן או לכאן, אז זה תחום אפור ולא ברור ולי לא מתחשק לקחת סיכון). אז המחיר של הבית הראשון ירד בטירוף ועדיין היה יקר לנו מדיי עבור מה שהיינו מקבלים ובנוסף הוא היה בגבול העליון של התקציב שלנו (4 חדרי שינה – 3 חדרים ממש קטנים והמאסטר מפנק במיוחד). טל ממש לא אהב את הבית הזה ובתכלס בצדק. למיקום של הבית היו גם יתרונות – יחסית קרוב לעבודה של טל (אם כי מצריך נסיעה ברכב) וסופר קרוב להיכל הקרח בקירקלנד (2 דקות באוטו או 10 דקות ברגל).

את הבית השני אהבנו יותר, למרות שנדרש שם שיפוץ רציני (החלפת שטיחים ברצפת פרקט, הורדת אסבסט מהתקרה ברוב הבית, מטבח שצריך להחליף מתישהו כי משטחי פורמייקה במקום אבן עושים לי עצוב בלב, אמבטיה שכדאי לחדש ועוד). 3 חדרי שינה + סלון ממש קטנים לא היו שווים את המחיר הגבוה לדעתנו, אז ויתרנו גם עליו. הבית השלישי דרש שיפוץ רציני יותר, המטבח זקוק להחלפה רצינית וגם הבית הזה היה קטן מדיי לטעמנו. אבל הגינה שלו היתה מושלמת. אחרי סיבוב הבתים חזרנו הביתה בדכאון. לא מתחשק לי לקנות בית שנבנה בשנות ה-70 המוקדמות, עשוי כולו מדיקטים ועבר שיפוצים מינימליים מאז. כולם מדברים מסביב על שוק נדל״ן שנמצא בירידה (המחירים אכן יורדים וזה ממש לטובתנו) וזה קצת מדאיג לקנות בית ישן ומסכן ולמרות זאת מאוד יקר בשוק שאולי יתרסק מתישהו בקרוב. ואולי לא. אין לדעת.

את הסיבוב השלישי שלנו עשיתי בלי הרבה חשק ולא היה לנו המון זמן לפני שסוגרים את הבתים הפתוחים ממילא. טל החליט לשמח אותי אז הוא לקח אותנו לקומפלקס חדש שעדיין לא סיימו לבנות בעיר צפונית מאוד (Lynwood). בטאון הום הפתוח חיכה לנו איש מכירות חביב, שסיפר שאנחנו יכולים לבחור את הריצוף בעצמנו ועוד כמה דברים כי לא סיימו עדיין לבנות את כל הבתים ואם אנחנו קונים בית אז ייקח לו רק 3 שבועות להיות מוכן למגורים – אמריקה! ככה זה כשבונים בית מדיקטים.

הבית היה חביב אבל לא לגמרי מה שאני רוצה והוא גם היה רחוק מאוד מכל דבר אפשרי אבל מספיק קרוב ל-I5 כדי שנשמע אותו. אז אמרנו תודה ושלום והמשכנו לבית הבא. בחוסר חשק מוחלט ועם רצון מאוד גדול לחזור כבר הביתה (לדירה הקטנה שאנחנו שוכרים בשכונה הכי מגניבה בסיאטל עם נוף מדהים למפרץ – שממש קשה לוותר עליו). הגענו לבית פתוח חדש בעיר נוספת (Mountlake terrace) בשכונה שלא נראתה מי יודע מה מסביב ובתי הספר בה לא נחשבים להכי טובים בעולם (אם מסתמכים על הציונים באתרים השונים, אבל בתכלס אין לדעת וכדאי לשוחח עם המנהל ולקבל המלצות מהורים לילדים בבית הספר). הבית הראשון בקומפלקס היה בנוי ומסודר לתפארת. אמנם זה היה טאון הום ולא היתה גינה בכלל, אבל מהשניה שנכנסתי התאהבתי. הסלון היה סופר גדול ומרווח, המטבח בגודל מושלם ואפילו היה מקום לפינת אוכל גדולה. המרפסת הקטנה ביציאה מהמטבח עשתה לי חשק לשבת בה עם כוס קפה בבוקר, אפילו שאני לא שותה קפה ולמרות שהבקרים בסיאטל קרירים לרוב – גם בקיץ. חדרי השינה בקומה העליונה היו בדיוק מה שאנחנו צריכים (2 חדרים לילדים ומאסטר להורים) ובקומה התחתונה ביותר היה מאסטר נוסף עם ארון גדול ואמבטיה לאורחים. בקיצור, כל מה שרציתי בבית (למעט גינה שלא קיימת – כבר אמרתי שאין גינה?!). אז למרות שממש אהבנו את הבית החדש והנוצץ והוא אפילו בתקציב שלנו, אנחנו לא הולכים לקנות אותו. אולי יום אחד נצליח לקנות בית שאנחנו אוהבים. אולי אנחנו בכלל צריכים לבנות בית מהיסוד. אולי יום אחד החלום האמריקאי יתגשם.

״בית זו בסך הכל קופסא שגרים בה, קופסא ולא יותר. אבל על הקופסא הזו אני אף פעם לא אסכים לוותר. לא, לא אסכים לוותר״.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s