געגועים

ב

אתמול טל טס לווגאס, הוא חוזר בעוד 4 ימים. לא כיף לי לבד בארץ אחרת, עם שני ילדים בחופש שנראה שלא ייגמר אף פעם. אני עייפה, מותשת ורוצה הביתה, לתל אביב. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. סיפרו לי שהשנה הראשונה כשעוברים לחו"ל קשה, רק עכשיו אני מבינה עד כמה.

אתמול ביקרתי במרפאה בפעם הראשונה בעצמי, כי לפני יומיים התעוררתי עם שרירים תפוסים בגב העליון עד הצוואר (כנראה כתוצאה מהחתירה בסירה ביום שישי), ביקשתי מהרופא הקלה, אז הוא נתן לי זריקה בישבן שעזרה ממש מעט וכדורים לבליעה פעמיים ביום. קראתי את דף האזהרות שהגיע עם התרופה והחלטתי לסבול בשקט, כי לא מתחשק לי אולקוס\שבץ מוחי או התקף לב – מלחיץ משהו. זה לא זמן טוב להתקף לב, אני לבד עם הילדים וטל במדינה אחרת, מי ישמור לי עליהם? זה כנראה הדבר שהכי מטריד אותי בנסיעה של טל, אם קורה לי משהו, מי יטפל בילדים עד שהוא מגיע? המחשבה הזו לבד גורמת לי לרצות להזמין כרטיסי טיסה בכיוון אחד ולחזור לת"א. (אבל קודם חייבים לראות לוויתנים). אני ממש מקווה שהשרירים יפסיקו לכאוב בקרוב, זה ממש סיוט ככה. (קשה לי ללכת זקוף, לבשל ואפילו לאכול כמו שצריך אי אפשר).

אני מתגעגעת למשפחה שלי, לחברים שלי, לחברים של הילדים ולחופש שלי. כרגע אני מרגישה בכלא, אמנם אני יכולה לצאת מתי שמתחשק לי מהבית, אבל תמיד מתלווים אלי שני קטנטנים שצריך לדאוג להם 🙂 ובבית הם לרוב מעסיקים את עצמם יפה (ועם לא מעט צווחות שמחה ומשחק למורת רוחה של השכנה שלנו), אבל קשה נורא למנן את המסכים, הם דורשים יותר מדיי שעות מסך ולי יש פחות מדיי סבלנות כדי לא לאפשר להם. ממחר גמילה. הלוואי שאצליח!

השכנה שלנו – לא בטוחה מה הסיפור שלה אבל היא ממש מקשה עלינו. ביום שנכנסו לגור כאן, טל התנצל על הבלאגן והרעש כי רק נכנסנו והיא התחילה לצעוק עליו שזה ממש לא בסדר שהוא בא לגור בדירה הזו עם ילדים. היא השתמשה בהמון קללות כדי לתאר כמה היא לא מרוצה מהמצב החדש. היא כנראה ממש לא אוהבת ילדים. אז התלוננו להנהלת הבניין שמיד ידעו על מי מדובר ואמרו שזה בסדר. אחרי כמה ימים הילדים שיחקו ועשו קצת רעש, אז היא באה לצלצל בפעמון ולומר שהרעש מפריע לה ושנרגיע את הילדים, טל שוחח איתה בערך 30 דק' ואמר לה שנעשה את מה שאפשר כדי להתחשב בה. בפעם השלישית היא צלצלה בפעמון הדלת כשארחנו חברים עם ילדים, שעשו יותר רעש מהרגיל, בשעת ערב סבירה לגמרי. באותו הערב היא צלצלה פעמיים. טל דיבר איתה בפעם הראשונה ועודד בפעם השניה, זה כמובן לא עזר. הפעם הבאה שהיא צלצלה בפעמון ברצף במשך כדקה, היתה כשהייתי לבד עם הילדים בבית, הם שיחקו ביניהם ועשו קצת רעש בשעת בוקר מאוחרת, לא עניתי לה. ואז התחלתי לארגן את הילדים ליציאה מהבית, תוך כדי נשמעו קולות צהלה וצחוק – כי הילדים שלנו שמחים רוב הזמן 🙂 זה כמובן מעצבן את השכנה, אז היא באה שוב וצלצלה בדלת. לא עניתי לה. אז היא צעקה לי מעבר לדלת: Why don't you take the kids outside? אז החלטתי לענות לה בפעם הראשונה מאז שעברנו – Why don't you shut up? זה כמובן גרר רצף של קללות מצידה, אז אמרתי לה שהילדים לא עושים רעש בכוונה, הם פשוט ילדים אז שתסתום. טל שוב דיבר עם הנהלת הבניין ואמר להם שאם היא ממשיכה לצלצל לנו בדלת אנחנו מתלוננים למשטרה על הטרדה. הוא גם שמע אותה מתלוננת להנהלה יום אחד. אבל היא לא יכולה לעשות יותר מדיי, כי אין חוק נגד מגורים של ילדים בבניין ומותר לעשות רעש עד השעה 23:00. בדקנו.

אחרי שצעקתי עליה וטל הודיע להנהלה שיזמין לה משטרה, היא הפסיקה לצלצל בפעמון והתחילה לטרוק דלתות בבית בכל פעם שהילדים עושים קצת רעש. היה יום אחד בסופ"ש שהיינו בבית בבוקר (תכננו לצאת מאוחר יותר מהבית) והילדים כהרגלם שיחקו ורצו ממקום למקום. אז היא דפקה בדלת (ייאי! הפסיקה עם הפעמון המעצבן לפחות) טל פתח ויצא לדבר איתה, הוא היה עצבני בטירוף ובכל זאת מאופק בצורה מעוררת הערצה (אני לא הייתי מצליחה להתאפק ככה בחיים) דיבר איתה מעל 40 דק'. האזנתי לחלקים מהשיחה מעבר לדלת הסגורה. הוא שאל אותה מה היא רוצה שנעשה? אולי שנדביק לילדים איזולירבנד על הפה כדי להשתיק אותם? אז החצופה ענתה לו – מה פתאום להשתיק – לך תגור במקום אחר. תמצא לך בית גדול שלילדים יהיה איפה לרוץ, חצר אחורית ובלי שכנים צמודים. הוא לא נשאר חייב ואמר לה שאנחנו לא צריכים בית גדול כדי שלילדים יהיה איפה לשחק, יש להם מספיק מקום לשחק כאן והם שמחים וטוב להם. היא שאלה אותו אם יש בניינים שאסור לילדים לגור בהם – אז הוא אמר לה שזה לא חוקי לאסור על משפחות לגור במקומות מסויימים ושאם היא לא רוצה ילדים בבניין, יש המון דירות מוגנות בסביבה (היא בת 80+) היא אמרה שהיא לא יכול להפר חוזה כי זה יעלה לה 2000 דולר, לצערי לנו יעלה הרבה יותר להפר חוזה. בקיצור, שיחה שלמה שבזבזה לנו זמן על לצאת כבר מהבית, אבל לפחות מאז היא לא דפקה שוב על הדלת. (היא כן צעקה לי יום אחד – Shut the kids up!) אבל התעלמתי לגמרי ויום אחר היא שוב ביקשה שאוציא את הילדים מהבית, שוב התעלמות מצידי. אז בימים האחרונים כשיש קצת רעש והיא מתעצבנת, היא יוצאת מהבית וטורקת את הדלת ממש חזק אחריה, בעצבים.

היום היא עשתה את זה שוב, כשגיא ישב בשירותים וצרח מכאב כי היתה לו עצירות מהגיהנום (מסכן שלי, נקרע לי הלב בכל פעם מחדש). באמת שאין לי כוחות גם בשבילה.

גיא אוכל ממש גרוע. הוא בקושי נוגע בירקות (מנשנש בעיקר גזר ועושה טובה שמלקק מלפפון מדיי פעם), הוא הפסיק לאכול פירות (גם את אלה שהוא ממש אהב וביקש עוד ועוד מהם – הפסיק לגמרי :-() מעדיף פחמימות על כל דבר אחר ויש ימים שלא אוכל בכלל חלבונים. שיחות והסברים לא ממש עוזרים, הגשת האוכל בצורה מעניינת כבר לא עובדת ומגוון הדברים שהוא כן מוכן לאכול מאוד מצומצם. ניסיתי לתת לו פירות בשייקים, אבל גם את זה הוא לא אהב (אנסה שוב) זה ממש קשה.

אני רוצה הביתה.

2 תגובות הוסף תגובה

  1. מרי הגיב:

    בובה שלי,

    אני שולחת חיבוק ענקי! זה הכול נורא קשה.

    אני יכולה רק להגיד שזה כנראה משתפר, כי לכולם קשה בשנה הראשונה ברילוקיישן ואנשים כן ממשיכים בזה כי הם נהנים. אני מקווה בשבילך שזה יבוא גם לכם.

    נשיקות לכולם!

    אהבתי

  2. awayfromhome2016 הגיב:

    תודה! נשיקות בחזרה ומלא געגועים :-*

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s