השבוע בביקור היומי עם הילדים בגינה, פגשתי אמא צעירה ונחמדה לילד בן 3.5, שהתלהבה נורא מהעברית שלי 🙂 אז התחלנו לשוחח, היא היתה מקסימה ממש והשיחה זרמה לרוב, למרות האנגלית העקומה שלי. כשאני קצת נתקעת ומתבאסת על עצמי, אני מזכירה לי שהאנגלית שלי בוודאות טובה יותר מהעברית של האדם שמשוחח איתי 🙂
אומרים שישראל היא קיבוץ גלויות, המון אנשים שעלו מכל מיני מדינות התקבצו יחדיו במדינה אחת פצפונת. אבל האמת היא – שסיאטל היא קיבוץ הגלויות האמיתי. בישראל לא הלכו עם גילי לגן ילדים שאינם לבנים כמותה או דוברי שפה זרה מלבד ילדה אחת, שלה אב ישראלי ואם קוריאנית וכמובן ילדות דוברות רוסית, אבל לזה אנחנו רגילים. אני מאמינה שכאן בבית הספר, ילמדו עם גילי ילדים מכל הצבעים ובטח כאלה שדוברים שפות נוספות מלבד אנגלית. בגינה השכונתית אני שומעת יפנית (או שמא קוריאנית? או גם וגם), רוסית, ספרדית והודית. בטח שכחתי משהו. המגוון כאן גדול וזה נהדר בעיניי 🙂
אתמול הוזמנו לארוחת ערב אצל השכנים שכבר לא שכנים שלנו. מבאס שהם כבר לא השכנים שלנו, אבל אני שמחה שלמרות כך, אנחנו עדיין נפגשים 🙂 הגענו באיחור והרגשנו ממש לא נעים על כך, היה ממש כיף אז יצאנו מהבית שלהם ממש מאוחר ושוב הרגשנו לא נעים על השעה המאוחרת. אבל לפחות היום היה יום חופש ולא יום עבודה\גן.
הבוקר התעוררתי מאוחר, אחרי שגיא בא למיטה שלנו לפני 6 בבוקר, גילי הצטרפה קצת אחריו ושניהם הפריעו לנו לישון. מתישהו לקראת 8 גילי הלכה לסלון וגיא הלך בעקבותיה, טל הלך איתם ואני נשארתי לישון עד בערך 10, הייתי זקוקה לזה ממש 🙂 ואז רצינו לצאת מהבית, גילי אתגרה אותנו ממש והוציאה אותי מדעתי, קיוויתי שבזה זה יסתיים אבל זה נמשך בהתבכיינות יתר לאורך כל היום. לא יודעת אם אלו העצבים הרופפים שלי היום (ללא סיבה מיוחדת) או שעבר גם עליה יום לא משהו.
אז הצלחנו לצאת מהבית סוף סוף לקראת 12, נסענו לפרימונט לסידורים בבנק – הפקיד היה ממש נחמד. הוא סיפר לנו שפעם לפני הקולג', הוא התנדב בקיבוץ בדרום הארץ במשך כ-3 חודשים 🙂 אנחנו פוגשים לא מעט אנשים עם זיקה לארץ וזה ממש נחמד.
סיימנו את הסידורים בבנק ונסענו משם לחפש חניה כדי לראות את מצעד רוכבי האופניים הערומים – היה משעשע 🙂 רוב הרוכבים ממש השקיעו בצביעת הגוף. לצערי לא היתה לי נקודת צילום מספיק טובה אז התמונות שצילמתי לא ממחישות מספיק טוב את המצעד המגניב 🙂
בזמן הצפיה במצעד גיא התבכיין נורא, כי 2 דקות לפני הוא רץ ונפלה לו הגלידה. אז לא נשארנו לצפות יותר מדיי במצעד והתחלנו לצעוד לכיוון האוטו (שחנה די רחוק). בזמן שצעדנו לאוטו התחיל לרדת גשם, תפסנו מחסה מתחת לעץ כי את המטריות השארנו באוטו (לא התחשק לי לסחוב מטריות סתם ולא היה נראה שהולך לרדת גשם בוודאות). אז למרות הגשם, ההחלטה לא לקחת מטריות היתה טובה, כי גילי ביקשה שנקנה לה שקית פופקורן ענקית ומתישהו הוספנו גם פאדג' שוקולד וכבר היינו חמושים בתיקים ושני ילדים קטנים שצריך להחזיק להם יד.
ביום ראשון (מחר) המצעד ממשיך עם כלבים. כנראה שנלך שוב, מקווה לחוויה טובה יותר מהיום עם הילדים.
